<h1>ספר החינוך מצוה רח"צ</h1>
<h2>דף לא.</h2>
שלא נעשה מלאכה ביום ראשון של חג הפסח שהוא יום ט"ו בניסן, שנאמר [ויקרא כ"ג] ביום הראשון מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו. וכבר הזהיר על זה הכתוב בסדר בא אל פרעה בצווי חג הפסח, שנאמר שם [שמות י"ב] כל מלאכה לא יעשה בהם. וזה המקרא הביא הרמב"ם זכרונו לברכה במניינו אבל אני כתבתי זה האחר כדי שיהיו המועדות סדורים בסדר אחד, והכל עולה לעניין אחד. ואמר הכתוב כאן מלאכת עבודה ולא אמר כל מלאכה לפי שצרכי אוכל נפש הותרו לעשות ביום טוב, כמו שבא בכתוב במקום אחר [שם] אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם, וזהו פירוש מלאכת עבודה, כלומר מלאכה שאינה לצורך אוכל נפש, כעניין שנאמר [שמות א'] ובכל עבודה בשדה, וכן וקין היה עובד אדמה, מלך לשדה נעבד, עובד אדמתו, אבל המלאכה שהיא לאוכל נפש כמו בישול וכיוצא בו מלאכת הנאה היא לא מלאכת עבודה, כן פירש הרמב"ן זכרונו לברכה. וכתב עוד שזה הפירוש מתבאר בתורה, כי בחג המצות שאמר תחלה כל מלאכה לא יעשה בהם בסדר בא אל פרעה הוצרך לפרש אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם ובשאר כל ימים טובים יקצר ויאמר כל מלאכת עבודה לא תעשו לאסור כל מלאכה שאיננה אוכל נפש ולהודיע שאוכל נפש מותר בהן, ולא יאמר הכתוב לעולם באחד מכל שאר ימים טובים כל מלאכה ולא יפרש בהן היתר אוכל נפש, כי מלאכת עבודה ילמד על זה, אבל בפרשת כל הבכור בחג המצות אמר [דברים ט"ז] וביום השביעי עצרת ליי אלהיך לא תעשה מלאכה, והטעם מפני שכבר התיר בו בחג בפירוש אוכל נפש בסדר בא אל פרעה, ואחר כך בסדר זה הזכיר מלאכת עבודה דמשמע בו גם כן היתר אוכל נפש ולפיכך כשחזר והזכירו פעם אחרת בפרשת כל הבכור לא הוצרך לומר בו עוד ביאור והזכיר מלאכה סתם וסמך על הידוע. ומכל מקום לא אמר כל מלאכה כמו בשבת ויום הכפורים, אבל אמר מלאכה, כלומר המלאכה אשר הזהרתיך עליה.
משרשי המצוה כדי שיזכרו ישראל הניסים הגדולים שעשה השם להם ולאבותיהם וידברו בם ויודיעום לבניהם ולבני בניהם, כי מתוך השביתה מעסקי העולם יהיו פנויים לעסוק בזה, שאלו היו מותרין במלאכה ואפילו במלאכה קלה היה כל אחד ואחד פונה לעסקו, וכבוד הרגל ישכח מפי עוללים גם מפי הגדולים, ועוד יש תועלות רבות בשביתה שמתקבצין כל העם בבתי כנסיות ובבתי מדרשות לשמוע דברי ספר וראשי העם ידריכום וילמדום דעת, וכעין מה שאמרו זכרונם לברכה [מגילה ל"ב ע"א] משה תיקן להם לישראל שיהיו דורשין בהלכות הפסח בפסח והלכות עצרת בעצרת. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה [ביצה כ"ח ע"ב] שאף על פי שהתיר הכתוב המלאכות לצורך אוכל נפש דווקא הדברים שאי איפשר לעשותן מערב יום טוב הוא שהתיר הכתוב כגון לישה שחיטה אפייה בישול, שכל אילו המלאכות נפסדות קצת בשהייתן. וכמו כן מזה הטעם התירו לדוך סממנים ביום טוב משום דמפיגי טעמייהו בשהייה אחר שהן נידוכין, אבל המלאכות שאיפשר לעשותן מערב יום טוב ואינן מקבלות בזה שום הפסד כגון קצירה דישה ברירה טחינה רקידה וכיוצא בהן אסור לעשותן ביום טוב ואינן בכלל צרכי אוכל נפש כלל ולוקין עליהם כחרישה בשדה שהיא מלאכת עבודה באמת. ועוד ביארו המפרשים האחרונים עניין זה ואמרו כן דלא שרי קרא צורך אוכל נפש אלא מה שנעשה ליומו, כלומר לזמן מועט כמו בישול ואפייה וכיוצא בזה, כמו שאמרנו, וכן מה שדעתו של אדם סומכת בו להכינו לשעתו לאפוקי צידה שאין דעתו של אדם עליה, דשמא לא תזדמן לו צידה היום. ועוד אמרו דכי שרינן אוכל נפש במה שנעשה לשעתו כמו שאמרנו דווקא כשאדם משתמש בגופה של מלאכה, אבל אם משתמש בסלוקה של מלאכה אסור, וזהו שאסרו זכרונם לברכה [ביצה כ"ב ע"א] לכבות הבקעת אף על פי שדעתו לכבותה כדי שלא תתעשן הקדירה. ולעניין צליית בשר על הגחלים דהיינו בישרא אגומרי הנזכר בגמרא [ביצה כ"ג ע"א] אף על פי שהאש מתכבה בלחות הבשר אין זה נקרא משתמש בסלוקה של מלאכה כי צורך הצלייה לעשותה כן ומשתמש בגופה של מלאכה הוא ושרי. וכן מה שאמרו זכרונם לברכה [ביצה י"ב ע"א] שאין בכלל היתר צרכי אוכל נפש מה שהוא אכילה ושתייה לבד אלא אף כל דבר הצריך לו לאדם בו ביום שהוא דבר מצוה כגון קטן למולו ולולב לצאת בו וכן ספר תורה לקרות בו דכל יומא ויומא זמן תורה הוא, ובין שאינו דבר מצוה אלא צרכי הגוף לבו ביום כגון רחיצת רגלים במים חמין שהוחמו ביום טוב או לעשות מדורה להתחמם בה, כל דברים אלו מותרין, ובכלל היתר דאוכל נפש נינהו, כן פירשו הדבר חכמים זכרונם לברכה. ומיהו דווקא דברים השווים בכל גוף אדם הוא שנתיר ונאמר שהוא בכלל היתר זה של אוכל נפש כגון רחיצת רגלים דכולי עלמא רחצי הכי לפעמים, אבל מה שאינו שווה לכל אדם כגון מוגמר דלאו כולי עלמא מגמרי כדאמרינן בכתובות [ז' ע"א] ודאי אסור הוא וכל כיוצא בזה. ודווקא בעניינים אלו בעינן שיהיה העניין שוה בכל אדם אבל לעניין אוכלין אפילו מאכל שאין דרך לעשותו אלא המלכים והשרים הגדולים מותר לעשותו כל אדם, דמכל מקום עקר אכילה דבר השוה בכל נפש היא.
וכן מה שאמרו באיסור הכנה דאין יום טוב מכין לשבת ולא שבת מכין ליום טוב, ולא משתכחה איסור הכנה מדאורייתא לדעתי כי מעיינת שפיר בדברי הגמרא כי אם בביצה בלבד, ועיקר איסורה הוא בשנולדה ביום טוב של אחר שבת או בשבת שלאחר יום טוב, בהכי מתוקמא הכנה דרבה בביצה [ב' ע"ב], ובהכי אסירא איסורא דאוריתא ולא בעניין אחר, דהא אסרינן לה כשנולדה בשבת ליום טוב שלאחריו או בשנולדה ביום טוב לשבת שאחריו, וכן בשנולדה ביום טוב עצמו מדרבנן הוא איסורא, והכל משום גזירה דנולדה ביום טוב שלאחר שבת כדאמרן, ויאריך העניין אם באתי לכותבו בביאור רחב, ובמקומו בריש ביצה הארכתי בו כאשר למדוני רבותי ישמרם אלי. ודין מכשירי אוכל נפש שאסור לעשותן משום דכתיב [שמות י"ב] הוא לבדו ולא מכשיריו, ודין זימון הגוים ביום טוב שאסור, דכתיב לכם ולא לגוים, וכן אין אופין שום דבר לכלבים דכתיב [שם] לכם ולא לכלבים, ומה שאמרו זכרונם לברכה [ביצה ד' ע"ב] בשני ימים טובים של גליות דנולדה ביצה בזה מותרת בזה, ומה שנתלש מן הקרקע בזה מותרת בזה, דשתי קדושות הן, ומה שאינו כן בשני ימים טובים של ראש השנה. ויתר פרטיה רבים יתבארו כולן בארוכה במסכתא הבנויה על זה והיא מסכת יום טוב. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. ועובר על זה ועשה מלאכה ממלאכות האסורות ביום טוב במזיד חייב מלקות.
